הגדלה של הטקסטהחזר גודל טקסט לבררת המחדלsmallTextשנה לרקע בהיר וכתב כהההחזר את הצבעים לבררת המחדלשנה לרקע כהה וכתב בהיר
fbiconphone

lekavot

משהו לקוות לו

להתחיל מחדש, לדאוג לעצמך, לבחור באיכות חיים

פנו אלינו



אנא הכנס שם



אנא הכנס מספר טלפון



כתובת המייל לא תקינה



Invalid Input



Invalid Input



Invalid Input



Invalid Input





לקוחותינו

מדורים

על תרנגולות וחינוך מיני

כמה מלים על ארון הספרים שלנו. אמא, שחשבה על הכל, רכשה את הספר "החינוך המיני" בהוצאת "ספריית פועלים" של "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר". גם הם חשבו על הכל. את הספר הטמינה בכוננית הספרים במטרה, אני מניח, שנמצא אותו. אני מצאתי וגם ניסיתי לקרוא אבל הוא לא היה מנוקד ובכלל בלי תמונות אז תחבתי אותו חזרה במקומו. כשאמא נוכחה שהספר מעלה אבק היא חפשה, אני מניח, וגם מצאה גישה חינוכית אחרת. היא הביאה לשש התרנגולות שלנו תרנגול, גבר עם כרבולת לתפארת וכל הנתונים.
נו, נו, מה ששם הלך! איזו מבוכה, אילו הסמקות. הפעילויות התרחשו למעלה במרפסת, לא למטה בחצר הלול. כל פעם שהתרנגול מילא את תפקידו הסבנו מבטנו הצידה שלא ניתפס מרותקים למופע.
הגבר היה עולה, אוחז במקורו את ראש האומללה ומכניע אותה לתאוותו. הכוחות לא היו שווים. למסכנה לא היה סיכוי. מסכנה? כך חשבתי כי לא קראתי את הספר.
גומר לבצע זממו, יורד וצועד מעדנות אל הבאה בתור, ואילו המשוחררת מתנערת ולא מעזה להשמיע קרקור מחאה על ההתפרפרות של הגבר.
וכמצופה, התרנגול החרוץ הרים את תרומתו לריבוי הטבעי של הלהקה שלנו. אמא בדקה את הביצים מול נורת חשמל. אם בצד הרחב רואים עיגול, סימן שיש אויר והביצה מופרית.
כשתרנגולת גילתה לאמא (איך? לא יודע, עניני נשים) שהיא רוצה לדגור, הכינה אמא ארגז מרופד, הניחה בו את הביצים, והגברת (התרנגולת, לא אמא) התיישבה עליהן.
ואוי למי שהתקרב, עין הייתה מסוגלת לנקר בחמת זעמה.
שלושת שבועות הדגירה נדמו לי כנצח. "נו, הם יצאו כבר?" שאלתי מדי יום כשחזרתי מבית הספר.
סוף סוף הגיע מועד הבקיעה. כל אפרוח בתורו ניקר ושבר את הקליפה, נדחף החוצה וניצב על רגליו מביט בפליאה על העולם.
מיד החלה סדרת החינוך: אמא הדוגרת מסדרת את התינוקות בשורה, ובכרבולת מורמת וגאווה מופגנת יוצאת בראש ללמדם את עובדות החיים. היא עוצרת – כולם עומדים, מחפשת במקור אחר גרגיר, וכל הקטנים מחקים. מתגרדת במקור מתחת לכנף והזאטוטים אחריה.
ואיזו משמעת! איזה כיבוד אם! איזה חמודים!
כתב: לזר אליאש